מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:ס״א
61 דין קערה שמלח בה בשר אסור לאוכלו בה רותח אפילו איכא קפילא וכן צנון או סילק' שחתכו בסכין של בשר אסו' לאוכלו בכותח אפי' טעים ליה מקודם ואם היה הסכין ב"י אסור כל הצנון והסלק' לאכול בחלב ואם אינו ב"י סגי בנטילת מקום ואם הוא סכין של גוים אסור כולו ואם חתך קישואין בסכין של בשר מותר לאוכלו בחלב בלא קליפה רק שיגרר מקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרירה א"ע רק הדחה בעלמא ואם חתך מתחילה לפת ואח"כ צנון או סילקא שרי הצנון והסילקא בהדחה לאכול בחלב ודוקא בשחותך חתך אחד של לפת וחתך אחר של צנון או וחוזר וחותך לפת ואח"כ צנון או סילקא אבל כשחתך פעם אחד לפת לא שרי לחתוך אח"כ כמה פעמים צנון או סילקא ודווקא כשחתך לפת הוא דשרי' אבל כשחתך לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתך בו צנון או סילקא שרוצה לאכול עם חלב:
62 יתיב ר"כ אחוה דר"י קמיה דר"ה ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין של בשר מותר נאכול בכותח מ"ט אמר אביי האי דהיתירא בלע והאי דאיסורא בלע א"ל רבא כי בלע היתיר' מאי הוי ס"ס האי היתירא דאתי לידי איסורא הוא דאיסורא קאכיל אלא א"ר האי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה א"ל לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה מי לא תנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ואמר' בשלמ' תרומ' טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה ואמר' לן ליטעמיה קפילא ארמא' ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא דשרי צנון דבטעים ליה וגבי קערה נמי אי הוי קפילא שרי פי' התבשיל שעירה בו אבל לכתחילה אסור לאכול בה רותח אפילו איכא קפילא ואין נראה דלקמ' אמר אביי הילכתא דגי' שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח משמע דאסור בכל עניין ואין לומר דאיירי בדטעי' ליה ויהיב טעמא אפי' דגים נמי ליתס' והרא"ש כתב לקמן אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוי כטעם הבא מן הממש או כמ"ש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וחורפיה דצנון מבליע השמנונית שבתוכו ואינו ר"ל דצנון אגב חורפיה אסור בטעימה ודגים אפי' בטעימה שרי דמה בכך דהדגים אינם חריפין כמו צנון מאחר דיהי' טעמא ומורגש בתוכו למה לא יאסר כמו צנון אלא בודאי קודם טעימה קאמר וכ"כ הרא"ש והרשב"א להדיא דגבי דגים מותר לאכלן בכותח בלא טעימת ישראל קודם נתינת' לכותח משום נ"ט בר נ"ט אבל גבי צנון שחתכו בסכין של בשר אין לאוכלו בכותח עד דטעים קודם ואע"פ שנ"ט בר נ"ט אסור דבחד טעמא חשוב מטעם שפי' רש"י א"כ אין חילוק ביניהן אלא שדגים א"ל טעימה מקודם וצנון צריך למטעמיה אבל כל שטעם מרגיש בהן טעם בשר לא משתרי' לאוכלו בכותח מ"מ דוח' הוא לפרש גבי צנון אסור עד דטעים ליה דסתם אסור בכ"מ משמע אין לו תקנה ע"כ נראה בעיני דאביי ורבא אליבא דר"כ קא מיירי דאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתך בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח אביי אמר משום דהיתירא קבלע ורבא אמר משום דאפשר למטעמיה אבל לא דאינהו ס"ל הכי דאל"כ ק' אביי אדאביי דהכא אמר דהיתיר' בלע ולקמן פסק דהצנון אסור לאוכלו בכותח אלא אליבא דר"כ קאמר וכמ"ש התו' א"כ נאמר דרבא נמי אליביה קאמר אבל לפי האמת לא ס"ל כר"כ ולא סמכינן אטעימ' אלא בדבר שנאסר כבר בתערובות טעם להתירו בטעימה אבל לא להתיר לכתחילה דס"ס טעם משהו איכא ולכתחילה אסור כמו קערה שמלח בה בשר לכתחיל' אסו' לכ"ע אפילו בטעימה כדפרישית אלא שר"כ ס"ל מאחר דהיתירא הוא ראוי לסמוך אטעימ' אפילו לכתחילה וליתא כדפסקינן הלכתא משמיה דאביי דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בכותח סתמא ומשמע דבכל עניין איירי דומיא דקערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח בכל עניין ולא אשכחן דפליג רבא עליה ואף א"ת דפליג הא רב חזקיה פסק הלכתא כוותיה:
63 ומסקינן לקמן דוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לביה פסקי' ואכיל פי' גורר למעלה במקום החתך והוא פחות מכדי קליפה קליחא דליפתא שרי לפי שמתוק ואין טעם שומן ניכר וכ' הר"ן ומשמע לי דכיון דאמרי שר' סתמא דלא צריכי לא גרירה ולא הדחה וכן מטין דברי רש"י ז"ל ומ"מ הרשב"א כ' דקילחא דליפת' דשרי לאו דווקא דהדחה מיהא בעי ומשום דלא אסירי כצונן ולא בעי גרירה לביה פסקיה בקישו' ואבטיח קאמר קליחי דליפת' שרי דהדחה לא חשיב ליה למימני דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק ע"כ ויפה כ' דהדחה בעי דאי אפשר שלא ידבק בו מעט:
64 דסילקי אסירי לפי שנותן טעם בהן אע"פ שאינו הריף טבעו שמושך אליו כ"פ הרשב"א ומסיק ואי פתך בהו ליפתא שפיר דמי פי' שערבן קאמ' מדל"ק חתך ביה ליפת' בריש' ש"ד דהוה משמע דשוב שרי לחתוך בו צונן תדיר אלא פתיך קאמר לשון עירבוב דהיינו שחתך לפת ואח"כ צנון ואחר כך לפת ואחר כך צנון וכ"כ הסמ"ג להדיא וז"ל ואם חתך אחד של לפת ואחד של תרדין וכן תמי' לפי שמתיקו' הלפת מיבטל טעם השמנונית מן הסכין ע"כ ואף שדעת הרשב"א בחידושיו הא דאמרינן אי פתך בה ליפתא קאי דווקא אסילקא ולא אצנון אכן רוב המחברים כתבו דקאי נמי אצנון ורבי יונה כ' הא דשרינן על ידי חתיכת לפת דווקא בדיעבד כדמשנ' לישנא דסמ"ג שכתב ואי חתך בו את הלפת ואח"כ חתך את הצנון כו' אבל לכתחילה אף אם חתך בו את הלפת אסור לחתוך בו את הצנון כדי לאכלו בחלב ול"נ כי הסמ"ג תפס לישנא דתלמוד' דקאמ' ואי חתך בו ליפת' כו' ולישנא דתלמוד' ודאי לאו דווק' קאמ' אלא אפי' לכתחיל' שרי מדקאמ' דליפת' שרי דסילק' אסירא וכי חתך בהוא ליפת' ש"ד ומדקאמר האי לישנ' ש"ד משמע דהוא תיקן טוב והגון לעשות כן אף לכתחיל' ומ"ש ר"י עוד דווק' לעניין סכין של בשר אבל לעניין סכין של גוים אף בדיעבד אסו' ר"ל אף אח' שערבו הצנון עם החלב אסור לאוכלו חומרא יתירה היא אלא נראה שלא להתיר לאכול הצנון בחלב לכתחילה אף אחר שחתך בהו ליפתא ונחתך הצנון כדי לאכלו בחלב אבל אחר שנתערב שרי כ' המרד' בשם ס"ת דוקא לפת אבל אם חתך בו לחם או ירק שאין חריף אסור לחתוך אח"כ צנון או ירק חריף שרוצה לתת עם בשר וכ"כ ש"ד ולעניין שיעור הנאסר פליגי ביה רבוות' הרא"ש אסור כדי קליפה שהוא יותר מגריר לביה פסקיה וכתב דלא דמי לקורט של חילתית שאסרו כולו היכא שחתכו בסכין ש"ג דשאני התם שהקרטי' קטנים ואין יכולין לידע באיזה מקום תחבוהו לפי' אסור כולו והראב"ד ד אוסר עד כדי נטילה דהיינו כעובי האצבע והו' דעת הסמ"ג והס"ת והרשב"א אוסר כולו והר"ן נוטה לדבריו וז"ל צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאע"ג דק"ל כשמואל דנ"ט בר נ"ט מותר סכין שאני שלפעמים השמנוני' קריש עליה דאינו ניכר כשחתך בו הצנון הוה נותן טעם הבא מן הממש דמשו' חורפיה דצנון בלע וכתב הראב"ד ז"ל מדקאמר אסור סתמ' משמע דלא סגי בקליפ' דמשום חריפותו ולחותו בלע ונאסר יותר מכ"ק וצריך נטילת מקום ומיהא משמע דבנטילת מקום שהוא יותר מקליפ' סגי דלא חמיר צנון משום חורפיה מחם לתוך חם דכשהן מסולקי' מן האור אמרי' לקמן דסגי בנטיל' מקום מיהת וכ"ד הרא"ה ז"ל אבל הרשב"א כתב דמדלא יהיב שיעורא כדיהיב בקישו' ואבטיח גריר לביה פסקיה משמע דאגב חורפיה בלע טובא ואסר את כולו דומיא דמאי דאמרינן בע"ז גבי קורט של חלתית דאסור משום דמפסקי ליה בסכינה דארמאי ולא הלכו בשיעור קליפה ונטילת מקום אלא אסור כולו ע"כ וכ"נ עיקר מאחר דנחת לש לשיעורא דאמר גריר לביה פסקיה אי הוה נמי שיעורא הכא בקליפה או בנטילה הוה נמי קאמר אלא בכולו ומ"ש גבי' חם לתוך חם דאינו אסור אלא עד כדי נטיל' ג"כ לא ס"ל הכי אם חם הוא שהיד סולד' בו כמ"ש לקמן ומ"מ היה נ"ל היכא שאין ב"י דבלא"ה כמה גדולי' מתירין אותה לגמרי כמ"ש לקמן א"כ דיו לנו במה שנוטלין מקום החתך בעובי אצבע וכן בסתם כלים שלהם שאינ' ב"י דינא הכי דלא בעי אלא כדי נטילה אלא מה אעשה שמהרא"י כתב בשעריו שנהגו איסור בתמכא שקורין קרין היכא שנחתך בסכין של גוים כמ"ש לקמן ומ"מ יראה בעיני דווקא בסכין ש"ג נהגו להחמיר אבל בסכין של בשר וגבינה אינו ב"י לא מסתבר להחמיר ולומר שנ"ט בנ"ט גרע מטעם הבא מדבר שאין ב"י ניחא דלעניין איסורא אמרינן שאפילו אינה ב"י חריפת מחליא ליה מ"מ לעניין היתירא לא אמרינן הכי כדאשכחן בנ"ט בר נ"ט דגבי איסורא אסור וגבי בשר דהיתרא שרי ואף שהס"ת כתב אף לעניין בשר בחלב אמרינן שחריפות משוה אותה ב"י נגד סברתי וחלילה לי להקל מ"מ אני אומר עליו דיו שאתה מחמיר כמותו והוא אינו יותר מכדי נטילה וא"כ צנון או תמכא שחתכו בסכין של בשר אם באתה לאכול בחלב דיו בנטילת מקום בעומק דהיינו כדי עובי האצבע מ"כ בש"ל בשם הר' ישעיה לימוני של גוים מן הדין לאוסר' שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכין רבים בסכין אחד וממלאי' מהם חבית י"ל שבטל טעם הסכין בהם ובוודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרים הם בטלים ברוב הילכך שרי וה"ה לחביות של טינינא שרוב החתיכות מבטלות טעם הסכין ע"כ: